אה"מ דבלין (1912)
 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה |
סיירת קלה  |
| צי |
הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה | טאון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
William Beardmore and Company |
| תחילת הבנייה | 3 בינואר 1911 |
| הושקה | 30 באפריל 1912 |
| תקופת הפעילות | מרץ 1913 – 1924 (כ־10 שנים) |
| אחריתה | נגרטה ב-1926 |
| מלחמות וקרבות | מלחמת העולם הראשונה |
| מידות | |
| הֶדְחֶק | 5,487 טון |
| אורך | 139.3 מטר |
| רוחב | 14.9 מטר |
| שוקע | 4.9 מטר |
| נתונים טכניים | |
| מהירות | 25.5 קשרים |
| גודל הצוות | 475 |
| טווח שיוט | 8,260 ק"מ |
| הנעה | 12 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 25,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| אמצעי לחימה | |
| שריון |
שריון עיקרי – 51 מ"מ שריון סיפון – 9.5–38.1 מ"מ מגדל הניווט – 102 מ"מ |
| חימוש |
8 תותחי Mk XI BL 6 אינץ' (152 מ"מ) 4 תותחי הצדעה 3 פאונד (47 מ"מ (1.9 אינץ')) 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אה"מ דבלין הייתה סיירת קלה מסדרת טאון שנבנתה עבור הצי המלכותי בשנות ה-1910. היא הייתה חברה בתת-הסדרה צ'טהאם של סדרת טאון, יחד עם צ'טהאם וסאות'המפטון.
תכנון ותיאור
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוניות תת-הסדרה צ'טהאם היו גרסאות מעט גדולות ומשופרות של תת-הסדרה הקודמת וימות'. הן היו באורך כולל של 457 רגל (139.3 מטרים), רוחב של 49 רגל (14.9 מטרים) ושוקע של 16 רגל (4.9 מטרים). הדחק האוניות היה 5,400 טונות ארוכות (5,500 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-6,000 טונות ארוכות (6,100 טונות) במעמס מלא. מערכת ההנעה שלה כללה טורבינות קיטור של פארסונס שהוזנו על ידי 12 דוודי Yarrow, שהניעו שני צירי מדחף, שדורגו ב-25,000 כוחות סוס (19,000 קילוואט) למהירות מתוכננת של 25.5 קשרים ((47.2 קמ"ש). הדוודים השתמשו גם במזוט וגם בפחם, עם 1,200 טונות ארוכות (1,219 טונות) של פחם ו-260 טונות ארוכות (264 טונות) טונות של נפט, שהעניקו טווח של 4,460 מיילים ימיים (8,260 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). הצוות שלה כלל 475 קצינים ומלחים.
החימוש העיקרי של אוניות הסדרה היה שמונה תותחי BL 6 אינץ' Mk XI. שניים מהתותחים הללו הורכבו על קו המרכז לפני ומאחורי המבנה העילי, ושניים נוספים הורכבו על סיפון המצודה ליד הגשר. ארבעת התותחים הנותרים באמצע האונייה הועלו לסיפון החזית המורחב, מה שאומר שניתן היה להשתמש בהם בכל מזג אוויר. כל התותחים הללו היו מצוידים במגני תותחים. הותקנו גם 4 תותחי הצדעה ויקרס 3 פאונד (47 מ"מ). חימוש האונייה הושלם על ידי שני צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ). תותח נ"מ QF 3 אינץ' 20 cwt נוסף בשנת 1915 על קו המרכז בין הארובות והתורן המרכזי.
חגורת השריון בקו המים של האונייה מפלדת ניקל הייתה בעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) ומגובה בדופן בעובי 1 אינץ (25 מילימטרים) של גוף האונייה. הסיפון שלה היה בדרך כלל בעובי .375 אינץ' (10 מילימטרים), אך גדל ל-.75 אינץ' (19 מילימטרים) מעל חללי המכונות, ו-1.5 אינץ' (38 מילימטרים) מעל גלגל ההיגוי.
היסטוריית שירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבלין הונחה ב-11 באפריל 1911 על ידי Wm. Beardmore & Company בדלמויר (ליד גלאזגו) סקוטלנד. דבלין הושקה ב-30 באפריל 1912 והושלמה במרץ 1913. היא שובצה בתחילה בשייטת אוניות המערכה הראשונה ב-1913 ולאחר מכן בשייטת הסיירות הקלות הראשונה ביולי 1913, שפעלה בים התיכון. לאחר מכן היא שובצה בשייטת הסיירות הקלות השנייה מספטמבר 1913 ועד סוף 1914.
המרדף אחר גבן
[עריכת קוד מקור | עריכה]קפטן ג'ון קלי רדף אחרי סיירת המערכה הגרמנית גבן למסינה (מול החוף הצפוני של סיציליה) ב-4 באוגוסט 1914 ממש לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה. ב-6 באוגוסט לאחר שהשלימה את טעינת הפחם, דבלין עזבה את מלטה בשעה 14:00 כדי להצטרף לשייטת של אדמירל משנה ארנסט טרוברידג'. בשעה 20:30 היא קיבלה פקודות להגיע לכיוון גבן ולהטביע אותה במהלך הלילה, בטורפדות במידת האפשר. בהתבוננות מרחוק, קלי ציפה להיכנס לקרב בסביבות השעה 03:30, אך גבן שינתה באופן בלתי צפוי את המסלול צפונה. המרדף הפסיק כיוון שהתקפה באור יום תהיה אובדנית; התותחים הגדולים של גבן יכלו לירות במדויק פגזים סופר-נפיצים למרחק של עד 10 מיילים ימיים (16 ק"מ) משם.
גליפולי וטרפוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בפברואר 1915, דבלין נשלחה לדרדנלים ולאחר מכן סייעה בהסתערות הנחיתה של אימפלייסבל על גליפולי, ב-25 באפריל 1915 בחוף X. לאחר מכן היא נשלחה לברינדיזי במאי 1915. בעת שהשתתפה בסריקה מול חופי אלבניה, ותוך כדי ליווי משחתות צרפתיות ואיטלקיות, דבלין נפגעה וניזוקה מטורפדו מהצוללת U-4 של הצי האוסטרו-הונגרי ב-9 ביוני 1915. דבלין הצליחה לצאת לדרך במהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש) ולחזור לברינדיזי, אך הייתה מושבתת למספר חודשים ונאלצה לחזור לבריטניה לצורך שיפוץ.
במימי הבית
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבלין שירתה בשייטת הסיירות הקלות השנייה לצד סאות'המפטון, ברמינגהאם ונוטינגהאם עם הצי הגדול מ-1916 עד 1919. תחת קפטן אלברט צ'ארלס סקוט (לימים תת-אדמירל), היא השתתפה בקרב יוטלנד ב-31 במאי 1916. במהלך פעולות הלילה שלאחר מכן, דבלין ירתה 117 פגזים בקוטר 6 אינץ', ויחד עם סאות'המפטון תקפו והטביעו משחתת. אולם לשתי האוניות נגרם נזק חמור. שלושה אנשי צוות נהרגו ו-27 נפצעו כאשר דבלין חטפה חמש פגיעות בגודל 5.9 אינץ' מהסיירת אלבינג ושמונה פגזים של 4.1 אינץ' משטוטגרט (אולי גם מפראונלוב והמבורג). התיקונים הבאים בדבלין לא הושלמו עד 17 ביוני.
ב-3 במאי 1917 בים הצפוני, דבלין עם הסיירת האוסטרלית HMAS סידני וארבע משחתות (נפין, אובדורייט, פליקאן ופייליידס) עזבו את רוזית' לטהר את האזור בין לשון הים של פורת' וההאמבר. למחרת, במהלך פעולה בים הצפוני, צפתה דבלין בצפלין L 43 במרחק של כ-17 מייל מזרחה בשעה 10:25, מתקרב במהירות לכלי שיט מוזר. שתי הסיירות פנו מיד לעבר האויב, ופתחו עליו באש מטווח קיצוני. בשעה 10:54 ראתה דבלין מסלול של טורפדו חולף לפניה. בשעה 11:12 נצפתה צוללת ובשעה 11:15 נצפתה עוד אחת שירתה לעברה שתי טורפדות. בשעה 11:20 היא ראתה צוללת שלישית, שעליה היא ירתה עם התותחים שלה והטילה עליה מטען עומק. הצפלין ביצע התקפה ישירה: פנה לירכתיים של דבלין ותפס עמדה בחיפזון תוך כדי טיסה, הוא ניסה להשיג עמדה אנכית מעל הסיירת כדי להטיל עליה פצצות - ניסיון שסוכל על ידי הסטה מהירה של דבלין ימינה.
קריירה לאחר המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]דבלין צורפה לשייטת השישית בתחנת אפריקה מינואר 1920 עד 1924, אם כי היא שירתה לזמן קצר באפריל עם השייטת השלישית בים התיכון עד שנשלחה למילואים בנור ב-1924. היא נמכרה לגריטה לג'יי ג'יי קינג בטרון ביולי 1926, אבל היא עלתה על שרטון בדרך לפירוק. היא הוצפה מחדש ביולי 1927 ונגרטה מאוחר יותר באותה שנה.
